פסק-דין בתיק תא"מ 8584-02-11

1.                   עניינה של תביעה זו, הינה בקשה לביצוע שטר חוב עליו חתמו הנתבעים לטובת התובעת. הצדדים חתמו ביום 3/8/10, על הסכם ליסינג, לשכירות רכב לתקופה של 36 חודשים (להלן: "הסכם השכירות") וכן על הסכם לרכישת דלק באמצעות מערכת ממוחשבת (להלן: "הסכם הדלק"). במסגרת התקשרות זו חתמו הנתבעים על שטר החוב נשוא התביעה. 

זמן קצר לאחר החתימה על ההסכמים חדלו הנתבעים לשלם את התשלומים שהיו אמורים לשלם לפיה ההסכם עליו חתמו. הוראת קבע עבור דמי השכירות לחודש נובמבר 2010 לא כובדה וכן לא כובדו תשלומים עבור הדלק. התובעת ראתה בהוראות הקבע שלא כובדו כהפרה של ההסכם שנחתם בין הצדדים, שלחה לנתבעים מכתבי התראה, ומשלא תוקנו המחדלים, תפסה התובעת את הרכב, והגישה בקשה לביצוע שטר החוב. סכום שטר החוב מולא ע"י התובעת בסכום של 54,138 ש"ח, בהתאם לתחשיב גמר חשבון שערכה. הנתבעים הגישו התנגדות לביצוע השטר, ובהחלטת כב' הרשם ניר זיתוני מיום 24.3.11, ניתנה להם רשות להתגונן.

2.                  לטענת התובעת, תפיסת הרכב והגשת השטר לביצוע במסגרת הליכי הוצל"פ, בוצעו בהתאם לאמור בהסכם שנכרת בין הצדדים. הסכום נשוא השטר כולל תשלומים על פי ההסכמים, בגין: פיצויי מוסכם, דמי מנוי איתורן, יתרת פיגורים, ריבית פיגורים, חריגת קילומטרים, הוצאות תפיסת הרכב, רכישת דלק, חלק יחסי בביטוח המקיף, ופיצוי בגין חוסרים ונזקים ברכב. 

לטענת הנתבעים, נציג התובעת הבטיח להם במעמד החתימה על ההסכם שתנאי ההתקשרות מול התובעת גמישים ונוחים. כמו כן, לטענתם, הובטח להם שהגבייה בגין התשלומים החודשיים תחל רק בחלוף 3 חודשים מיום החתימה על ההסכמים, דהיינו, החל מחודש נובמבר 2010. לאחר שהתובעת גבתה את התשלומים בגין  ספטמבר ואוקטובר, אשר לגביהם סוכם כי יידחו, הדבר פגע בתזרים המזומנים של הנתבעים, ולכן הם לא הצליחו לעמוד ביתרת התשלומים. לטענתם, לא ניתנה להם הזדמנות לעיין בחוזים עובר לחתימה ולאחריה ולא ניתנו להם העתקים מהם עד לאחר שקיבלו כבר את הרכב והעסקה הושלמה, כך שלא ניתן היה לבדוק שהדבר נרשם בהסכם. הדרך שבה ביטלה התובעת את ההסכם באופן "דרקוני" וחד צדדי, תוך לקיחת המכונית באישון לילה ללא התראה מוקדמת, מבלי לתת לנתבעים אפשרות סבירה לתקן את ההפרות, מהווה לטענת הנתבעים, שימוש בזכות חוזית שלא בתום לב תוך הסתמכות על תנאים מקפחים בחוזה אחיד. בסיכומיהם, הוסיפו הנתבעים טענות מתחום דיני השטרות, כי על פי ההסכמים בין הצדדים שטר החוב ניתן להבטחת ייתרת התשלומים השוטפים בגין שכירת הרכב בלבד, ולא כנגד יתר הפריטים הנזכרים בתחשיב גמר החשבון של התובעת אשר בהסתמך עליהם נרשם סכום השטר. עוד טענו הנתבעים, כי הפעולות שנקטה התובעת עומדות בניגוד לאמור בחוק הגנת הצרכן.

מטעם התובעת העידו הגב' גלית בורנשטיין מנהלת מחלקת הגבייה, מר ידין כהן שהחתים את הנתבעים על ההסכמים ועל שטר החוב, וכן רו"ח אילן בנימין. מטעם הנתבעים העידו הנתבעים בעצמם.

דיון ומסקנות

מעמד החתימה על החוזים והסכמה לגבי תחילת התשלומים.

3.                   בניגוד לכתוב  במפורש בהסכם עליו חתומים הנתבעים, כי תשלומי השכירות יחלו החל מיום 10 בספטמבר 2010 ובכל 10 לכל חודש שלאחר מכן, טענו הנתבעים, כי הובטח להם בעל פה על ידי התובעת, באמצעות נציגה מר ידין כהן, כי התשלומים יחלו להיגבות רק בחודש נובמבר 2010, וכי לא קראו את הוראות הסכמים במעמד החתימה ולאחריה ולא ידעו את תוכנם. אומר מיד, כי אין בידי לקבל טענה זאת.

4.                   מעבר לעובדה כי מדובר בטענה בעל פה כנגד ממסמך בכתב, נפסק לא אחת, כי אדם החותם על מסמך בלא לדעת את תוכנו לא יוכל להיזקק לטענה כי לא קרא את המסמך. לעניין זה יפים דבריו של כב' השופט זוסמן בע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, יט (2) 113,  117 (1965):

      "בדרך כלל דין הוא, שאדם החותם על מסמך בלא לדעת תכנו, לא ישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא ".

על בעל דין המבקש לסתור חזקה זו, מוטל נטל כבד להוכיח גרסתו בראיות פוזיטיביות כאפשרות קרובה. בענייננו לא עמדו הנתבעים בנטל להוכיח טענתם, נהפוך הוא, מהעדויות שנשמעו בפניי עולה כי הנתבעים חתמו על ההסכמים בגמירות דעת, לאחר שהבינו את מהות העסקה ותנאיה. הנתבע עצמו אישר את שנמסר מפי העד ידין, כי ההסכם נחתם באווירה חיובית ונינוחה וכי מעמד החתימה ארך זמן לא מועט (ראה פרוטוקול, ע' 19 ש' 28). עובר לחתימה על הסכם השכירות, הנתבעים קיבלו הסבר מפורט וברור לגבי נספח א', זהו מסמך שאורכו עמוד אחד בלבד, המסכם את התשלומים, המועדים והתנאים המסחריים של העסקה. אף מעדותו של הנתבע עלה, כי הנתבעים קיבלו הסבר לגבי הסכומים ומועדי התשלומים (שם, ע' 21 ש' 7). עדות העד ידין נמצאה עקבית ומהימנה ולא נתגלו בה סתירות.

עדויות הנתבעים הותירו בי רושם לא אמין, הן היו לא עקביות ונתגלו בהן סתירות רבות וכללו גרסאות שונות. כשנשאל הנתבע בחקירתו הנגדית כיצד הוא טוען שסוכם שהתשלום הראשון יהיה בנובמבר, כאשר בנספח א' נכתב במפורש שהתשלום יהיה ב- 10.9, השיב הנתבע:

                        "ראשית לא זכור לי שהוא היה אצלי בבית שהיו תאריכים בחוזה" (ע' 21 ש' 23).

כשנשאל בהמשך, האם מועד התשלום הראשון הופיע בנספח א', בעת שחתם עליו מסר הנתבע:

"אם זה התאריך הרשום שאתה מציג לי, הוא בוודאי לא היה כי סגרנו שהתשלום הראשון בחודש נובמבר" (ע' 22 ש' 1).

וכשהוטח בפני הנתבע כי לא ייתכן שהתאריך לא הופיע בעת החתימה על נספח א', שכן התאריך מודפס ולא רשום בכתב יד, שינה הנתבע את גרסתו, באופן שהוסיף לה וטען:

                        "הוא לא השאיר לי העתק, יכול להיות שהוא ערך את זה" (ע' 22 ש' 4).

בהתחשב בכך שהמסמך המדובר הוא מסמך מודפס בעיקרו, לרבות מועדי התשלומים, הנושא עליו חתימות ידי הנתבעים, מדובר למעשה בטענת זיוף ותרמית. לא רק שהנתבעים לא הביאו ראיות בעלות משקל מוגבר כנדרש להוכחת טענת מסוג זה, אלא שמחומר הראיות, במיוחד מעדותו של הנתבע עצמו ושינוי הגרסאות בהן נקט, ניתן לראות שאין בה ממש. בהמשך עדותו, כשנשאל הנתבע שוב לגבי תאריך התשלום הראשון שבנספח א', סתר הנתבע חזיתית את גרסאותיו הקודמות, והעלה גרסה חדשה לגמרי לפיה כלל לא ראה את נספח א' , אלא רק לאחר קבלת הרכב (עמ' 22 שורה 12).

עוד אומר לעניין זה, כי לו הייתה טענת הנתבעים נכונה, מצופה היה כי ימחו מיד ובאופן רשמי בפני התובעת ויביעו התנגדות מפורשת לכך שחויבו בפועל בתשלום דמי שכירות חודשיים לפני המועד המוסכם לטענתם והם לא עשו כן. הסברים שניסו הנתבעים להעלות לעניין זה נמצאו לא משכנעים.